שבוע שעבר באחד הערבים שהילדים הלכו לישון נכנסתי ל VOD לראות סדרת טלוויזיה שאני אוהבת, עד כשחיפשתי את הסדרה שלי  הופיעה פרסומת של "מהו מחיר היופי" וכמובן אני  כמומחית בתחום טיפוח ויופי ישר נכנסתי לסדרת התכניות שקוראים לה "חלומות מפלסטיק" .

התחלתי לראות את הפרק הראשון שם הם התחילו את הפרק עם השחקנית והדוגמנית עמנואל הורי שבאה גם היא למרפאה של דב קליין. עליה אני אספר לכם בפוסט אחר.

מה שתפס לי את תשומת הלב זה היה הסיפור של אודל רמז תלמידת תיכון בת 14 שבאה עם שני הוריה לקליניקה של דב קליין אחד המנתחים הכי ידועים בארץ.

דב קליין מצלם אותה, זה הנוהל שלהם כנראה כל פעם שנכנסים להתייעצות לפני ניתוח פלסטי, הוא מבקש ממנה לאסוף את השער כדי לראות טוב את האוזניים שלה, ישר היא מפזרת את השער איך שדב קליין מסיים לצלם אותה, היא אומרת שאפילו בבית היא לא מסובבת ככה, כדי שאף אחד לא יראה אותה ככה.

מה שאהבתי אצלם בקליניקה שהם בודקים איתה שהיא זאת שרוצה לעבור את הניתוח ולא ההורים שלה דוחפים אותה לזה. והיא מספרת "זה משהו שאני יותר דוחפת אותם לעשות לי את הניתוח.." " זה בעיקר עניין חברתי , כל הזמן ילדים ירדו עלי בגלל האוזניים שלי, לא יכולתי לשים את השער שלי מאחורי האוזניים, כל הזמן הייתי צריכה להסתיר את האוזניים"   "כל הזמן הייתי צריכה לדאוג להיות מול מראה כדי לראות איך אני נראית והאם האוזניים שלי בחוץ או לא"… 

הם ממשיכים את פגישת הייעוץ ומראים לה תמונות של אנשים עם אוזניים גדולות, מאחת התמונות היא מתבוננת ואומרת עליו  "מסכן הוא בטח עובר את מה שאני עוברת, ועוד שלו יותר גרוע ממני"… 

היא ממשיכה לספר "יש שלבים שאני רוצה לבכות כל הזמן כי יורדים עלי ….." "אבל עכשיו אני משנה את זה וזהו!" "אני מסיימת את הסיפור הזה אחת ולתמיד!" 

הם ממשיכים את פגישת הייעוץ ודב קליין אומר לה "יש לך אוזניים כמו שלי" והיא מהנהנת בראשה ואומרת "כן" ואומרת לו "יש לי אוזניים של פיל" ואח"כ דב קליין מסביר לה על האוזניים שלהם ומה הבעיה שיש להם, למה האוזניים הם ככה… ואז אודל שואלת אותו "למה אתה לא עושה ניתוח?" דב צוחק ואומר "זאת באמת שאלה…אולי אני עוד אעשה פעם…, בינתיים זה לא מפריע לי" אודל מסתכלת עליו בהערצה ואומרת "הלוואי שהייתי כמוך!" ומסבירה לדב "אחרי הכל , וכמה שאני רוצה לשנות את זה אני כן אתגעגע לאוזניים שלי, אבל עדין אני לא יכולה לסבול את זה יותר".

הם מסיימים את הפגישה וברכב אודל תלמידת תיכון בת 14 מדברת עם ההורים שלה ואומרת "אני מעריצה אותו בגלל שהוא אוהב את האוזניים שלו, אני באמת מעריצה אותו." "אני גם רוצה ככה לאהוב את עצמי איך שאני, אין דבר יותר כואב מאשר שילדים יורדים עליך ולא מקבלים אותך כמו שאתה, כמו שצריך לקבל" ואז אמא של אודל מנחמת אותה ואומרת לה " זהו זה נגמר, את עושה את זה ותשכחי מזה".

האם היא באמת תשכח?

היא מספרת אחרי שהם מגיעים אליה הביתה לצלם שמצלם אותה את הסיפור הכי כואב שאפשר לספר …" קרה איזה מקרה בבית הספר והשפילו אותי מול המון המון ילדים , אני רבתי עם ילדה אחת מהכיתה שלי והיא קראה לי לאמצע בית הספר ואז היא אמרה ,אתם רואים? יש פה את דמבו של בית הספר. הרגשתי מובכת בטרוף לא יכולתי לזוז, היה רגע של כאילו הייתי תקועה, לא יכולתי לזוז, הייתי כמו קרח".

פה אני מסיימת את החלק הראשון של הסדרה שראיתי עם הרבה שאלות שהייתי שמחה לשמוע תגובות-

 מה לך יש לומר על אודל, או בכלל על אהבה עצמית, או קבלה עצמית…. האם גם לך היה מפריע אם היו לך אוזניים "כמו של דמבו" והיית רצה לדב קליין לעשות ניתוח? או יש לך דרך אחרת להתמודד איתו? 

מחכה לתגובות והערות !

תגיות: אהבה עצמית, אודל רמז, איכות היופי, דב קליין, דימוי גוף מנצח, קבלה עצמית, שרית אשרוב

היום הייתי בשיעור ראשון שלי בספיניניג, (אני יכולה לגלות  שלפני ארבע שנים עשית שיעור אחד ומאז לא חזרתי לשם), בשיעור של היום הבנתי הרבה תובנות על איך החיים שלי מתנהלים.

איך הגעתי בכלל לעשות שיעור כזה…כי החלטתי אחרי חצי שנה שאני מנויה בחדר כושר ומסביבי אנשים מכורים לשיעורי ספינינג, אז אני הולכת על זה ובגדול!!

התחלתי את השיעור ואז ראיתי כמה קשה זה הולך להיות לי, הרגשתי את הכאבים ברגלים , ממש צעקו לי הצילו …

"מה קורה לי?"  "למה אני צריכה את הכאבים האלה? " זה מה שעבר לי בראש, בכלל לא הייתי עסוקה באחרים, לבדוק איך הם מצליחים, כל מה שעבר לי בראש "רצית ספינינג, למה? בשביל מה את צריכה את זה?" ככה אני תמיד אחרי שאני מקבלת את ההחלטות שלי, בודקת למה אני עושה או רוצה את לעשות את מה שאני עושה. שמתי לב שאם אם אני לא יודעת למה אני עושה את מה שאני עושה ,לרוב אני לא מחזיקה בהחלטות שלי. אם אין לי מושג למה אני עושה את מה שאני עושה, הרבה פעמים אני נשברת.

בשיעור היום רציתי לחוות את ההרגשה של כל המכורים לספינינג ולבדוק מה כל כך ממכר, מה אני מפסידה, אני מזכירה לכם שהרגליים שלי כואבות וזה ממש קשה לי, אז מה בכל זאת עזר לי לעבור את השיעור זה? אלו המנטרות שלי שאני אומרת כל ערב ובוקר, כמה "אני מסוגלת" "הכל אפשרי עבורי" "אני יכולה!!!" ועוד ועוד כמו שכתבתי לכם במדריך שלי – בכלי השמיני לדימוי גוף מנצח.

עצמתי את העיניים בעליות הקשות שהמדריכה שמה לנו קצב של מוסיקה מהיר מהיר וככה עברתי את השיעור הראשון שלי בספינינג, ואפילו בסוף הצלחתי להנות …התחלתי לדמיין את עצמי בכביש הערבה בין ההרים הגבוהים המדהימים שיש במדבר, אבל דמיון זה כלי אחר שאני נעזרת בו…מחכה כבר לשיעור הבא 

השיעור הזה היה לי ממש מאתגר עם הרבה אסימונים שנפלו לי ותובנות לחיים, איך זה כשקשה לנו בעבודה, עם הילדים, חברים, הורים… מה עושים ? איך עוברים את המכשולים?כמה פעמים קבלת החלטה לעשות כושר, לשמור על המשקל, לקרוא איזה ספר, להיגמל מאיזה מהרגל רע,לעשות תרגילים למימוש עצמי כמו במדריך שכתבתי על דימוי גוף…התחלת ונשברת?

אשמח לשמוע מה עוזר לך לעבור את מכשולי החיים? מה עוזר לך כשקצת קשה? מה עוזר לך להתמיד?

מחכה לתגובות והערות!

תגיות: איכות היופי, דימוי גוף מנצח, החלטות, ספינינג, קבלת החלטות, שרית אשרוב

"מראה מראה שעל הקיר האם אני יפה?"

 מכירות את הסרט שבו המכשפה הרעה הייתה שואלת כל פעם מחדש את המראה. "מי היפה בנשים?" והייתה מקבלת את אותה תשובה, ש"שלגיה היא היפה בנשים". כמה פעמים הסתכלתן במראה וחשבתן לכן בליבכן שהייתן רוצות להיות אישה אחרת? כמה פעמים אמרתן "זאת יותר יפה" או "היא ניראת טוב ממני".

גם המכשפה מהסיפור של שלגיה הרגישה ככה, לכן המראה כל פעם הייתה משקפת לה את החששות או את התסכולים שלה, בקול רם.

לאהוב את הגוף היא משימה חשובה בכל עת. אולי לחלק מאיתנו קל להתבונן במראה ולתת לעצמנו ציונים טובים, לפי איך שהנורמה החברתית קובעת. לאהוב את הגוף, זה לאהוב אותו כמו שהוא, בלי תנאים אפשר לייפות אותו, אפשר לטפח אותו לעטוף אותו בבגדים יפים , בתכשיטים, לאפר אותו אבל כל זה ממקום של אהבה ולא ממקום של לתקן.

אני תמיד אומרת שבכל אחת מאיתנו יש ילדה קטנה שרוצה שיאהבו אותה. תחשבו שאתן מסכלות על הילדים שלכן, לאלו שיש ואלא שאין אז על האחיינים שלכן, כמה אתן אוהבות אותם ואומרות להם כמה שהם מדהימים או יפים גם אם יש להם פגמים מסוימים, ככה אני ממליצה לך להתייחס אל עצמך. בהתחלה זה יהיה קשה ונראה בלתי אפשרי אבל תנסי תקופה לזייף את זה עד שתתרגלי לזה באמת. לכן אני מזמינה אותך לעשות את תרגיל המראה כמו במדריך שלי "דימוי גוף מנצח" .

אהבה לגוף חשובה תמיד, ככל שתאהבי את מה שאת רואה במראה,האהבה הזו תזרום סביבך ותגיע אליך בחזרה מאנשים הסובבים אותך…

בכל אחת מאיתנו יש ילדה קטנה שרוצה להיות אישה גדולה, אישה נשית, אישה בטוחה בעצמה, שיודעת מה היא שווה, שחייה שלמים והיא מסופקת מכל הבחינות, והיא משדרת תשוקה גדולה לחיים. אישה אוהבת את עצמה ואת הגוף שלה, עם כל החסרונות שלו ועם כל היתרונות שלו.

אשמח לתגובות והערות!

שלכן  

שרית אשרוב

תגיות: אהבה עצמית, איכות היופי, דימוי גוף, דימוי עצמי, שרית אשרוב

מעכשיו תוכלי לגלות את הטריק שלי למריחת לק לעצמך לבד.

 

כמה פעמים נסית למרוח לק וניתקעת עם היד השניה?

כמה פעמים היה לך ארוע ולא הספקת ללכת למניקור לעשות לק?

את אוהבת לגוון ולמרוח לק כמה פעמים בשבוע?

 

בסרטון הזה אני מגלה את הטריק שלי, איך אני מורחת לעצמי לק בידיים. 

לכבוד חג האהבה הבינלאומי ראיינתי את לימור בנדל יועצת זוגית ומינית מגשרת וסקסולוגית מפתחת שיטת BANDEL לזוגיות ומיניות מודעת, עונה על כמה מהשאלות ששאלו אותי.

עד כמה מראה חיצוני משפיע  על משיכה מינית בין בני הזוג?

למה אנחנו צריכים להשקיע בעצמנו גם לאחר מציאת בני הזוג?

ואיך זה משפיע על התשוקה שלנו?

מה הופך אותנו למושכים בעיני אחרים?

וכמובן עוד טיפ מעולה לכבוד יום האהבה הבין לאומי לעורר את התשוקה המינית.

אז אני מזמינה אתכם לצפות בסרטון וכמובן להגיב לי מתחת לסרטון ואם יש לכם עוד שאלות מזמינה אתכם לשאול.

ברוכים הבאים לבלוג שלי,

בלוג של הרבה מאוד איכות, הרבה יופי פנימי וחיצוני.

אני אתחיל עם סיפור עממי שיתן לכם את המסר שעומד מאחורי בלוג זה.

" לורי הייתה בחורה מניו יורק, אחת מהשקטות, שחיות עם אמא שלהן, משעממות כאלה, מאלה שאפילו הן עצמן לא שמות לב שהן קיימות. בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה לורי חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. היא הוקסמה, נכנסה והחלה להסתובב בין הכובעים. לפתע צדה עינה כובע מהמם ששבה את לבה היא מדדה אותו לראשה ו…הכובע פשוט הלם אותה. ילדה שהסתובבה באותה עת עם אמה בחנות, אמרה: " אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע." גם המוכרת החמיאה לה, וכנגשה להביט בעצמה במראה, לראשונה בחייה הבוגרים אהבה את עצמה. אור ניצת בעיניה. היא חשה בהלמות לבה, ובהתרגשות גדולה הציפה אותה. לאחר ששילמה בעבור הכובע, יצאה אל הרחוב. כשעברה ליד בית הקפה הקבוע, ראתה את הלקוחות הקבועים, אך לפתע פנה אליה אחד מהם ואמר: "היי מתוקונת, חדשה כאן? אפשר להזמין אותך לקפה? " מימיה לא הרגישה כל-כך חיונית, שמחה ומלאת עוצמה.

כשהגיעה למקום עבודתה, החמיאו לה האנשים במשרד כאילו לא ראתה מעולם. כולם החמיאו לה על האור הקורן ממנה. מנהל המחלקה הזמין אותה לארוחת צהרים ואפילו התחיל איתה. כשחזרה מהעבודה הביתה, אמה פתחה לה את הדלת ומיד אמרה מופתעת: "לורי, את נראית מעולה, כאילו חזרת לגיל הנעורים שלך. יש לך אור בעיניים." "הכל בזכות הכובע." אמרה לורי. "איזה כובע?" שאלה אותה האם. לורי הניחה את ידה על ראשה, ואכן לא היה שום כובע. כששחזרה את יומה המקסים נזכרה ששילמה על הכובע, אך כנראה שכחה אותו על הדלפק בחנות…." – (סיפור עממי)

אם גם לכם יש סיפור דומה לזה, שנתן לכם להרגיש טוב עם עצמכם, שהרגשת תשוקה פנימית, שאמרו לכם שאתם מקרינים אור בעיניים,

אשמח לשיתוף פה למטה.